פרידה כואבת בסופיותה

המילים שכתבתי קרסו לתוך הכתיבה הקודמת ובוודאי מכאיבות לדף. 

אני עושה פרידה בשמה של אחותי מהקניון בפתח תקווה שכל כך אהבה

היא כל כך אוהבת אותי

אני אצילה מזויפת שאינה מסוגלת להביע, כן מרגישה אך תוכי הבוכה לא מוחצן.

איש אחד יכול היה להציל אותי אך אני איני.

אם יכול היה לעשות זאת במילים.

וכך. נשארתי עם חרדה שקופה כמו כותונת לילה שהסקס נמלט מפניה 

מאד.

אני יושבת על ספסל ומחכה לזמנים שיחלפו מעלי ובכלל שאפטר מריחות קשים וכבדים שאפפו אותי כל הימים האלו.

אלוהים, איך עשית שכבוד האדם בתחתוניו.

אני מרגישה אפס מאופס מאכזבת סידרתית, מתה לכל מה שסביבי והשקט ממשיך לאחוז בראשי ברעש מחריש אוזניים,

גרירת עגלות נושאות אנשים לא הולכים לא חושבים, רואים, לא רואים, עגלות לא מסונכרנות העומדות בזויות עוינות אחת כלפי השניה. אלוהים הצל אותם.

הצל אותם, בין רצון לחיים לבין הכבוד האבוד, במבטים חסרי מיקוד הנתלים אי שם בין התקרה לתקרה ויוצרים רשת כואבת של קווים חסרי חיות. 

אהבתה נתקלת בי ואני ניגפת בפניה כמו מאבן שאין לה הופכין ואם נהפוך יצא נחש פתן כמו זה אצל  חברה של חנה, שבביתה חי נחש פתן המציץ מאחורי התנור וחורץ לשון.

בניגוד לימי הפרדה מאמי אין בי שום צורך פיצוי, אין צורך לקנות כלום לעצמי, לא צריכה לנחם עצמי בעוד חולצה מסריחה.

הייתי שם בתחושה הזו אך הפעם אני שוהה שם בלי מחשבה שיעבור כבר.

מרגישה את הבכי בתוכי ולא בורחת,  והייתי עם תחושת הליטוף והנשיקה, עם נגיעות, ונגיעות היו שם, אמרו פרידה אמרו פרידה, אני שתקתי הרבה.

מי מפחד ממוות

הכל מפחדים. 

ממוות

אולי החיים הם סגולים כמו הילה מקובעת ללא שמש. 

לי קיים רק פירוש אחד ואני חולמת על רווחה ורוצה להיות במקומות אחרים ולא אצל הפוסעים בין כאן למעבר, בציפייה החוזרת על עצמה.

ומאידך קיים בי משהו כל כך שלם על היותי במקום ההוא, במוסד ההוא, שם אני מלטפת במבטים את היושבים השוכבים, רואה עצמי במקומם, ובינתיים מרגישה כל כך חיה, יכולה לעלות ולרדת במעלית, אינני סגורה, החופש שלי מקודש בתוכי.

ללא שמאעטעס מיותרים אני נפרדת מקניון בעיניה השואפות לקרבה בקנאה בחיים שבורחים לה.

החיים נזלו אני אומרת לעצמי ולה בראשי.

ושותקת איתה.

ודמותה מתערבבת לי עם דמות אמא ושתיהן מסתכלות ולוחשות זמניות קיום.

צריך לחמול על הזמן ולהיות בזמן אמת אמיתי.

יש ומצב מביא לשלמות אמיתית והמחשבה תתאחד , תתחבר עם הלב

עם לב

יש לך לב???

אני שואלת ואין לי תשובה אמא מנידה ראש ותשובתה לא חד משמעית היא אומרת שאולי כבר אין לי כי השתמשתי בו שלא בחוכמה ובזבזתי הרבה נקודות אור על מעשים טפשים.

קול משמים ומלב מתערבבים בתוכי ואני לא יודעת מי אומר מה -

היא לא יודעת שמעשי לא היו טפשים כלל אלא תמיד כיוונתי לתוכי באמונה של כנות אך לא תמיד זה הצליח, יכול להיות

שהחרדה שלה היא המלווה הקבועה ביותר.

ומה עם מחשבתו של הרוע שלא נפרשה לפני ונשארתי עם עוד זמן זמן זמן של ספק ספק ספק

מוזר שוב נעלמו לי התמלילים שכתבתי

אולי אזכור

כתבתי על רחוב הנרייטה

וניזכרתי

וחייכתי

ושמחתי שאיני  זקוקה יותר לחוצנים שיפלשו לחיי.

מה טובו

אבני דרך בדרכי

הצוואר שכואב היום יותר מתמיד כמו מתמרד ביותר נגד. נגד מה אם הייתי מבינה היה טוב נגד היותי 

הקולות הם קולות של חיים ובתוכי התמקם מוות. זמני אני חושבת כי הוא מתמיד והחלטי וקיים כל כך קיימים ואני מבקשת שרידות ראויה ראויה הייתי אומרת.

מתגעגעת לצ׳

רוצה לומר משהו.

פרדות ב 6 ביוני

יום אחרון בנסיעה הזו שהיא ללא ספק מוזרה בשל היותי לבד עמוסה ברגש עד אין קץ.

מחכה עדין לדבר הרופא.

מעניין אם מצב אחר מחכה לי?

אתמול חיכיתי שלוש שעות והיה סיוט

עכשיו מחכה שתעבור חצי שעה וזה סיוט קטן

מחכה לתשובה מרופא וזה סיוט בינוני 

מורט

מחכה סדרתית הייתי יכולה לכנות את עצמי

דיברתי עם חנה הבוקר וזה היה נורא הכעס שלה על כולם החלון הניקיון המתמהמה,  הימים הקשים האלו

אין לי מילים להגיד בנושא כי גם אני לא עושה כלום, לפתע מתבהרת לי אי עשיה ושתיקה כמצב נוראי.

שהותי עם גלו מרנינה, אני אוהבת את חברתה החכמה, והקטנה עונג אמיתי, הכי אמיתי.

אני מצלצלת. אחר הצהריים ובני אומר לי שחנה מקיאה מאד

מחזיר אותי לפרידה הכואבת

7 ביוני עוד פרדות

בשדה התעופה בטרקלין כל שהוא רחוק מעין הרחוקה מהלב רוצה קירבה לא מוצאת דרך.

לא רוצה לשלם על קירבה רוצה חופש מוחלט להחליט אם רוצה או לא להיות פרפר נוחת על פרח מרעיף צבעים בעניין הצוף נתון לרצונו החופשי.

בטיסה

המטוס מכיל כמו רחם פרטי 

להשכיר אולי

הכאבים הנודדים או חוטי הכאב או הכאב המפוזר ממשיך

רציתי שעקב ביקור אצל הרופא אוכל לומר שעבר. לי וכל מה שהיה היה בראשי המפוזר כתמיד

אני המושפעת כל כך ממילים אך זה לא ממש קרה והתחושה האמיתית שיש משהו בהבחנה האחרונה שאינה נכונה באמת

לא ממש.

אחר כך אוכל לחשוב על יכולת כזו או אחרת של המילים ושבאמת הן אפסיות לעומת המצב הפיזי

המחשבה לעומת הפיזי

אחד לעומת השני

אחד על  השני

אני בוכה בלי דמעות

אפילו הוא לא לימד אותי לבכות.