אחות

לדברי אחותי האמצעית אמא מתה ב 18 ליוני, אני זכרתי ב 21 , לאמיתו של דבר אחד מהם מחר ואחד בעוד ארבעה ימים זה כמעט היינו הך, וכך אני מאמינה לפתע שאולי הנשמה מחכה שהנשמה תבוא לקחת אותה ביום השנה.

מי יודע?

בינתיים

התערוכה בגלריה פיבק ממחר בעוד שבוע ואני אפילו לא ממש יודעת מה לעשות ואיך ומדוע וכל מיני דברים.

ואם אהיה ואם לא אהיה, מה עושים כאשר לא נמצאים?

אני מרגישה די נורא בעניין שמחד יש ארוע שמח ומאידך אני מרגישה כמו כל הזמן גרזן מעלי למרות שזו לא אני שהולכת למות אלא אחותי ועל כך גם כן יש רגשות אשמה כאלו ואחרים.

יחסים אחיות מסובכים.

רציתי לומר לה ושהיא תדע שאם זמן המוות שלה באותו זמן כמו אמא, אמא אהבה אותה הכי בעולם. 

בטוח אהבה אותה הכי.

הגוף שלי

מנמנם בכמה מקומות

ועכשיו עם הבחנה של פוסט פוליו אני לא ממש יודעת מה לעשות.

אצבעות רגלי מתנמנמות הכאבים ביד שמאל מתרבים והולכים.

הצוואר מיקומו בתודעה שלי הולך ומתעמעם בתחושה ומתעצם בחרדה.

פרידה כואבת בסופיותה

המילים שכתבתי קרסו לתוך הכתיבה הקודמת ובוודאי מכאיבות לדף. 

אני עושה פרידה בשמה של אחותי מהקניון בפתח תקווה שכל כך אהבה

היא כל כך אוהבת אותי

אני אצילה מזויפת שאינה מסוגלת להביע, כן מרגישה אך תוכי הבוכה לא מוחצן.

איש אחד יכול היה להציל אותי אך אני איני.

אם יכול היה לעשות זאת במילים.

וכך. נשארתי עם חרדה שקופה כמו כותונת לילה שהסקס נמלט מפניה 

מאד.

אני יושבת על ספסל ומחכה לזמנים שיחלפו מעלי ובכלל שאפטר מריחות קשים וכבדים שאפפו אותי כל הימים האלו.

אלוהים, איך עשית שכבוד האדם בתחתוניו.

אני מרגישה אפס מאופס מאכזבת סידרתית, מתה לכל מה שסביבי והשקט ממשיך לאחוז בראשי ברעש מחריש אוזניים,

גרירת עגלות נושאות אנשים לא הולכים לא חושבים, רואים, לא רואים, עגלות לא מסונכרנות העומדות בזויות עוינות אחת כלפי השניה. אלוהים הצל אותם.

הצל אותם, בין רצון לחיים לבין הכבוד האבוד, במבטים חסרי מיקוד הנתלים אי שם בין התקרה לתקרה ויוצרים רשת כואבת של קווים חסרי חיות. 

אהבתה נתקלת בי ואני ניגפת בפניה כמו מאבן שאין לה הופכין ואם נהפוך יצא נחש פתן כמו זה אצל  חברה של חנה, שבביתה חי נחש פתן המציץ מאחורי התנור וחורץ לשון.

בניגוד לימי הפרדה מאמי אין בי שום צורך פיצוי, אין צורך לקנות כלום לעצמי, לא צריכה לנחם עצמי בעוד חולצה מסריחה.

הייתי שם בתחושה הזו אך הפעם אני שוהה שם בלי מחשבה שיעבור כבר.

מרגישה את הבכי בתוכי ולא בורחת,  והייתי עם תחושת הליטוף והנשיקה, עם נגיעות, ונגיעות היו שם, אמרו פרידה אמרו פרידה, אני שתקתי הרבה.

מי מפחד ממוות

הכל מפחדים. 

ממוות

אולי החיים הם סגולים כמו הילה מקובעת ללא שמש. 

לי קיים רק פירוש אחד ואני חולמת על רווחה ורוצה להיות במקומות אחרים ולא אצל הפוסעים בין כאן למעבר, בציפייה החוזרת על עצמה.

ומאידך קיים בי משהו כל כך שלם על היותי במקום ההוא, במוסד ההוא, שם אני מלטפת במבטים את היושבים השוכבים, רואה עצמי במקומם, ובינתיים מרגישה כל כך חיה, יכולה לעלות ולרדת במעלית, אינני סגורה, החופש שלי מקודש בתוכי.

ללא שמאעטעס מיותרים אני נפרדת מקניון בעיניה השואפות לקרבה בקנאה בחיים שבורחים לה.

החיים נזלו אני אומרת לעצמי ולה בראשי.

ושותקת איתה.

ודמותה מתערבבת לי עם דמות אמא ושתיהן מסתכלות ולוחשות זמניות קיום.

צריך לחמול על הזמן ולהיות בזמן אמת אמיתי.

יש ומצב מביא לשלמות אמיתית והמחשבה תתאחד , תתחבר עם הלב

עם לב

יש לך לב???

אני שואלת ואין לי תשובה אמא מנידה ראש ותשובתה לא חד משמעית היא אומרת שאולי כבר אין לי כי השתמשתי בו שלא בחוכמה ובזבזתי הרבה נקודות אור על מעשים טפשים.

קול משמים ומלב מתערבבים בתוכי ואני לא יודעת מי אומר מה -

היא לא יודעת שמעשי לא היו טפשים כלל אלא תמיד כיוונתי לתוכי באמונה של כנות אך לא תמיד זה הצליח, יכול להיות

שהחרדה שלה היא המלווה הקבועה ביותר.

ומה עם מחשבתו של הרוע שלא נפרשה לפני ונשארתי עם עוד זמן זמן זמן של ספק ספק ספק

מוזר שוב נעלמו לי התמלילים שכתבתי

אולי אזכור

כתבתי על רחוב הנרייטה

וניזכרתי

וחייכתי

ושמחתי שאיני  זקוקה יותר לחוצנים שיפלשו לחיי.

מה טובו

אבני דרך בדרכי

הצוואר שכואב היום יותר מתמיד כמו מתמרד ביותר נגד. נגד מה אם הייתי מבינה היה טוב נגד היותי 

הקולות הם קולות של חיים ובתוכי התמקם מוות. זמני אני חושבת כי הוא מתמיד והחלטי וקיים כל כך קיימים ואני מבקשת שרידות ראויה ראויה הייתי אומרת.

מתגעגעת לצ׳

רוצה לומר משהו.

פרדות ב 6 ביוני

יום אחרון בנסיעה הזו שהיא ללא ספק מוזרה בשל היותי לבד עמוסה ברגש עד אין קץ.

מחכה עדין לדבר הרופא.

מעניין אם מצב אחר מחכה לי?

אתמול חיכיתי שלוש שעות והיה סיוט

עכשיו מחכה שתעבור חצי שעה וזה סיוט קטן

מחכה לתשובה מרופא וזה סיוט בינוני 

מורט

מחכה סדרתית הייתי יכולה לכנות את עצמי

דיברתי עם חנה הבוקר וזה היה נורא הכעס שלה על כולם החלון הניקיון המתמהמה,  הימים הקשים האלו

אין לי מילים להגיד בנושא כי גם אני לא עושה כלום, לפתע מתבהרת לי אי עשיה ושתיקה כמצב נוראי.

שהותי עם גלו מרנינה, אני אוהבת את חברתה החכמה, והקטנה עונג אמיתי, הכי אמיתי.

אני מצלצלת. אחר הצהריים ובני אומר לי שחנה מקיאה מאד

מחזיר אותי לפרידה הכואבת

7 ביוני עוד פרדות

בשדה התעופה בטרקלין כל שהוא רחוק מעין הרחוקה מהלב רוצה קירבה לא מוצאת דרך.

לא רוצה לשלם על קירבה רוצה חופש מוחלט להחליט אם רוצה או לא להיות פרפר נוחת על פרח מרעיף צבעים בעניין הצוף נתון לרצונו החופשי.

בטיסה

המטוס מכיל כמו רחם פרטי 

להשכיר אולי

הכאבים הנודדים או חוטי הכאב או הכאב המפוזר ממשיך

רציתי שעקב ביקור אצל הרופא אוכל לומר שעבר. לי וכל מה שהיה היה בראשי המפוזר כתמיד

אני המושפעת כל כך ממילים אך זה לא ממש קרה והתחושה האמיתית שיש משהו בהבחנה האחרונה שאינה נכונה באמת

לא ממש.

אחר כך אוכל לחשוב על יכולת כזו או אחרת של המילים ושבאמת הן אפסיות לעומת המצב הפיזי

המחשבה לעומת הפיזי

אחד לעומת השני

אחד על  השני

אני בוכה בלי דמעות

אפילו הוא לא לימד אותי לבכות.

רופאים מסמנים לי חיים

אחד ביוני

מיותר לומר את שכבר נאמר ונחשב ובכלל מתרצה לי

ואת שלא נאמר אני לא ממש יודעת להגיד כי המילים עוד לא נבראו

שישנו

ישנות

עדיין תמימות

לא נוגעו

שני ביוני

ישבתי עם ילדתי שנמצאת בפחד גדול עבורי ואני משכנעת אותה שאנו נהיה במצב הרבה יותר טוב בקרוב.

הצוואר מעיק עכשיו כי אני יושבת בזווית כואבת.

חמישי ביוני

אני ישנה אצל דוב וטובה ומחר יש לי תור לפרופ. שדה באסותא ראשון

הרבה זמן חיכיתי לחוות דעתו של הרב פירר ושוב הוא רוצה שידונו אותי להבחנה מבדלת בין פוסט פוליו לבין נקעים בצוואר הדל הנושא את ראשי בגאון מועט ביותר.

מחר אדבר עם הקווים שמעל ומתחת לשורות ואוכל לומר להן מעט תוכן ואולי אחר כך ההחלטה תיפול כנקודה בסוף משפט ואדע מה נכון.

לפחות החלטה אחת חשובה קיבלתי בתוך השהות הזו ולפניה ואני מרגישה אוהבת עצמי על כך ויכולתי החופשית לנוע מתוך עצמי מורישה לי תנועתיות חיצונית בראש, ואולי שום מגבלה אמיתית לא תבוא עלי כי אבחר בחופש מכל הכופה עצמו עלי ומכניע אותי לתוכי.

אמות -

לא ממש

אחיה -

לא ממש

אחיה אני אומרת שאני אחיה ומאומה לא יפול מעננים בסביבתי.

אצטרך ללקט אדמה מעל פני אדמה  או להיות חרושה בין תלמים בסבר אנושי מיותר.

לילה טוב

6 יוני

אני בקליניקה של פרופסור שדה 

רופאים מסמנים לי גזר דין, גזר דין כלשהו שתמיד נופל עלי לרע, אני לא חושבת שרופא יודע לומר מילים טובות. 

תמיד יש בשורות רעות ורעות יותר.

נחמה יכולה להיות - הייתי שם בצלילות מירבית ותחושת חנק, אוי דמעות אילו אפשר היה לטבוע בכן. 

צוואר מלופף בעוד סיבוב.

בדרך כלל אין זמן לנקמות מוזר רציתי לכתוב נחמות ויצא נקמות

החיים כנקמה מתמשכת 

מתמשכים

כמו  -

סופניות

05  29

הציפורים שרות בשעה חמש בבוקר מזכירים לי את אמא שאמרה בסוף ימיה שכאשר היא שומעת ציפרים לפנות בוקר רווח לה, כי יודעת שעוד לילה עבר.

היתה בטוחה שבלילה יבוא מלאך המוות והבוקר מגן מפניו.

05 30

חזרתי מבית חולים יום ליווי עם אחות 

מצב -

סופניות ממתינה

קשה

האם הקושי נובע מהשתקפות עצמך בפוטנציה, האם יכול להיות אחרת, האם קיימים רחמים לזולת ללא שימת עצמך במרכז?

איש אוכל לידי וידו האחת משותקת וידו השניה חלשה ובקושי אוכל -

אחז בי פחד ותפס בגרוני חזק! 

ואכלתי  -

שקית אגוזי קשיו שלמה עד שהרגשתי את כל הגועל אוחז בי לשעות מרובות למרות ששתיתי קפה שחור

מקיאה בפנטזיה אך הכל נשאר בתוכי. 

אני יושבת בערב עם הילדים דורון ואורלי וצופה עמם בהישרדות, לא מאמינה, פעם ראשונה ששורדת את התכנית, שואלת ומתעניינת ומרגישה ממש כמו לומדת להכיר אותם ומורידה מעלי כל טיפה של ציניות ביקורתיות או שיפוטיות

חיים מוזרים מזמנים, חייבת להיות מוכנה להיות בהם, להרים אותם, ולהריח טוב ורע להמשיך הלאה 

כשאפשר להמשיך.

מעניינת ההסתכלות על דברים כמו הם מזמנים פתח התבוננות על עתיד

יש במחשבה זו מעט מסגירת החמצות, כמו כל הנעשה בא מסיבה כלשהי וחייב התבוננות מעמיקה.

כל לילה אני ישנה במיטה אחרת -

אין בי שום געגוע 

מוזר כמה אין בי שום געגוע 

אין געגוע

מה אומרים לנפש שיש בה חפצה מסוימת?

אך -

אין בה רצון למגר את המצב הקיים

מידי זמן עולה שאלה האם המצב ראוי? ויש תחושה של היעלמות תחת ערמת קשים מטים, מאלו אשר שוברים גב גמל ובעיקר מתמיה כאשר חפצים ביקרו של מישהו ונעלמים.

במטוס - עוד פיתה

28 למאי

עליה למטוס:

מחפשת בתוכי שמחה ומוצאת חורבות שזרעתי.

שומרת על חפציי, כמו שמירה על גוף שלא יחולל.

מתבוננת חיצונית בכדי לקבל השראה, לא מעורבת

חושבת היום יותר מתמיד כמה צריכה ניתוק 

להוטה לראות הרים.

תולה עיניי במבטים המושלכים לעברי

אין פאר

יש בי צניעות מעושה המחפשת נחמה או הבנה או ליטוף

הכי ליטוף

פעם קראתי בספר של אריקה ג׳ורג על זיון מרוכסן בתא שירותים במטוס, או על המושב

לא זוכרת רק יודעת שזה מדליק

אך מתברר לי שאני לא רוצה 

ואם רוצה, שיהיה  משהו שאינו.

באמת ברורה לי אהבתי אל צ' וכך גודל האכזבה מחוסר ההתבוננות שלו

אבל בשניה זו הוא צלצל ושימח אותי

בשדות אחרים - 

מרגישה גמילה מבורכת

עדיין אני לא ממש מצליחה להבין מהי? אך זה המרגיש הפעיל עכשיו, לא מתחייב על מחר. 

אין צורך בחמצן ריגושים

מתרחקת

אפילו מחשבה על זיון לא מרטיטה לי ווגינה ולא גורמת לזרימה מיידית, מרגישה כל כך שבעה מריגוש מלאכותי. להיום מרגישה חיפוש אחר מרגיש אמיתי.

מוזר הייתי אומרת.

ושמה על פי פלסטר למחוק תמיהה וספקות.

בטיסה -

כמו בטיסה, בוחרים לעלות ותוך כדי לא ברור, הירידה גם היא בכפיה מסתיים וזהו.

חיה בסחרור מסוים הבא מתוך ראשי ונשאר בקרבי, מוזרה תחושת סחרחורת אולי כך מרגישים כשמעשנים דברים מסוימים. 

ממש צריכה, ממש לא צריכה תודעה מזויפת ונדמה לי וכו'

רב אונן הייתי קוראת לעצמי, כל כך אמונה על כך . 

הנסיעה הזו היא כמו נסיעת כפרה על כך שלא נסעתי לאמא כשהיא ממש ממש היתה צריכה

חווה שינוי מרכז  בי, יכולת הנפשית לפרגן מעשים המקרבים את הנפש למרכז את עצמה.

זווית אינטגרלית -  

אינטגרציה אמיתית

בודקת תדיר במד הזיוף

קירבה לחיים עם אמת

כושר שקרי לקוי

ראיה מאד מפוקחת

או

חוסר יכולת לומר דברים שאינם 

או

אידאליזציה של מציאות עתידית יוצרת פער

דברים רעים רודפים אחרי

כמו

"עד זה מדבר וזה בא" ומכריז על חדש ובפי הרבה תיפלה על אלוהים. (לאיוב לא היתה)

המהות -

ללא הסחות ממציאות

לחיות במציאות ללא פחדים

חלומות אפשר זה התיבלון.

Roots of Hope

יש פחדים, יש פנטזיה, האם בלעדיה קיים תוכן?

הפנמה והחצנה

המטוס רוקד וסוער, התנודות חזקות מכריזים על חגורות - המטוס מקרטע 

האצבעות מרקדות על האיפאד בתזזית מסוימת 

מטוס הופך לאניה ושט בין עננים שקטים לבנים כמו בין גלים גבוהים

שמים הם בכיוון הפוך

צריך לבקש אלוהים באדמה.

מה יותר חשוב אדמה או שמים?

קבורתו של אדם מרחף מכוסה או צף?

שמים בקשו רחמים

אדמה תהי רחומה

בקשת רחמים מעוררת תהיה למה בעצם לבקש 

אך זה כה טבעי כמו לנשום?

בשהות במטוס אני רבה עם דיילת על פיתה

מוכיחה לעצמי ובעיקר לעולם עד כמה אני אסרטיבית 

לא אוכלת היום פגר עוף או בשר או בכלל, 

מכריזה על צמחונות להיום ובכך מכריזה כמה אני שווה יותר מזולותיי הטורפים בשר של פגר זה או אחר ומחמת כאילו רחמים על כל דרי הכלובים הצפופים, מכריזה בתוכי אני לא אתן יד לכך עד לארוחת הבשר הבאה!

עוד פיתה

דבר הרופא:

הרופא כתב אות!

בוודאי קודם הפעיל מחשבה מסוימת.

בכל מקרה לאחר הרבה פעמים של אכזבה מאי תגובה באה עוגמת הנפש של יש תגובה.

מתוך מחשבה והתייעצות פנימית בשבילי מוחו החכם , (שוב, אני מקווה) החליט שעלי לעבור ניתוח.

ואני בדימיוני שוב מורדמת כולי, וראשי כמו מוסר מעל צווארי, וידיים של רופא אחד ויותר מפשפשות בתוכי כאילו הייתי דוגמית צעצוע שאפשר כל כמה שנים לחתוך ולשנות ולגעת ועוד כמה עצבים יחדלו.

מי יודע איך?

תלכי?

טוב או רע?

אוף

ההכנות לתערוכה אצל פיבק צוברות תאוצה, ואני מרגישה כמו עשויה מכמה ישויות -

1. ישות אמנית, מנסה לעשות אמנות, לא ממש מכירה ביכולתי, מעת לעת כשרואה את הצילומים מודפסים מרגישה תחושה עמוקה כן משהו עשיתי בחודשים האחרונים האלו, יש יצירה יפה וחכמה ומובילה למקום אחר.

כלומר לקחתי מקום אחד והבאתי אותו לחלל אחר של קיום ומחשבה.

2. ישות הנתונה למצבה של אחותי הגדולה, ומחשבותיי הרבה עימה, ויש בי משהו שלם שרוצה להיות לידה בימים אלו ואני אמנם אסע עוד יומיים ועל כך מרגישה שעושה בחוכמה רבה, שלמה ביותר.

3. ישות שהיא מלכת הישויות, והיא המנצחת על תזמורת הישויות היא זו ההולכת להינתח, היא גוררת אותי לתהומות פחד איומים, ולא תמיד מספיקה להרים את עצמי, הרבה מתבוססת בבוץ הרחמים העצמיים.

ועוד.

וזהו.

בין ערביים של פסטל רך על נייר

בדידויות

אני ממשיכה בספר של פיליפ רוט "נמזיס" וכמעט מסיימת.

מוזר לי וברור לי שבחר לכתוב את הספר בשם "נקמה" כי גם אני כל חיי מחפשת נקמה אך לא ברור לי במי?

אני יודעת על מה.

אני יודעת שאני שונאת את אלוהים ובשנאה שלי אני גם ממחישה את קיומו.

זה חורה לי בזבוז האנרגיה על שנאה והדגשת קיומו.

הוא כותב בצורה מופלאה על הבושה מהגוף לאחר ששותק, על איברים מעוותי צורה, כל כך חזק, העיוות שקרה לו, נושא אשמה. 

למה דווקא הגוף הזה בחר להיות מעוות?
הפגישה עם אי יכולת, אני יכולה להביט כולי תמיהה, קנאה, כמיהה במי המדלג על מדרגות ועוד בנעלי עקב.. זה כל רצוני לגלגול הבא.

הכאבים במקומות שונים בגפיים משגעים אותי.

הצוואר יושב כמו על גוף זר משגע אותי.

מצבה המתדרדר של חנה הורג אותי.

כמו כל העולם מתנכל לי.

החום עולה על גדותיו בארץ הקור והשלג

העצים הוריקו בעלים חדשים

ועצי העד מוסיפים קצוות חדשים

שישמחו להם.

אני מחפשת מילים, המילים נמלטות, את תמצאי, אומרים, אמרו, אני אומרת לעצמי.

הכלב שוכב על עדן החלון מקפל רגליו הקטנות תחתיו ומידי פעם זוקף אוזניים עם קצוות חומים ומסתכל לרחוב, הרחוב מסקרן אך לא מספיק מסקרן לכן מידי פעם אפשר לטמון את הראש בשמיכת הפיקה הקטנה שהיתה של עופר כשנולד, שלושה ילדים ושני כלבים עברו את השמיכה, מתחתיה ומעליה ומצדדיה.

לנכדים אין.

מיקוש טומן את ראשו זוקף את אוזניו פעולות מנוגדות ומשלימות.

אנו חיים כל הזמן על חבל אחד מחבר קצוות מנוגדים, פעילות מנוגדת ומשלימה.

תמיד אנו מרחפים בין ניגודיות מיציאה לעולם כאשר הפרדה מהחום והביטחון פוקחת בנו סקרנות אכזרית.

הפעלתנות שלי שוב הדרדרה לכלום.

תחושת תבוסתנות השתלטה עלי.

אני לא מצליחה לאסוף אינפורמציה באשר למה שאעשה.

לאחר שהעזתי ופניתי שוב למרפאה, ענו לי, משהו קצת סונט וכו' שלרופא אין זמן לחשוב ועוד ובכלל שאולי בעוד שלושה ימים יהיה לו זמן לחשוב ולומר לי ואז אולי יתקשר אולי יכתוב ואולי כלום.

ואני יודעת שעוד כמה ימים אני אתקשר או אכתוב ואולי יאמר משהו לפוגג את עצמו מחיי או שידחה זאת לעוד כמה ימים מחוסר זמן ומחוסר, ובכלל אני לא "בת יחידה" בחייו העסוקים.

גם מהרב איני שומעת דבר.
מה עושים במקרה כזה?
מתעלמים?
מתחבאים?

חושבים "הכל טוב"! ומוסיפים סימן קריאה!