דבר הרופא:

הרופא כתב אות!

בוודאי קודם הפעיל מחשבה מסוימת.

בכל מקרה לאחר הרבה פעמים של אכזבה מאי תגובה באה עוגמת הנפש של יש תגובה.

מתוך מחשבה והתייעצות פנימית בשבילי מוחו החכם , (שוב, אני מקווה) החליט שעלי לעבור ניתוח.

ואני בדימיוני שוב מורדמת כולי, וראשי כמו מוסר מעל צווארי, וידיים של רופא אחד ויותר מפשפשות בתוכי כאילו הייתי דוגמית צעצוע שאפשר כל כמה שנים לחתוך ולשנות ולגעת ועוד כמה עצבים יחדלו.

מי יודע איך?

תלכי?

טוב או רע?

אוף

ההכנות לתערוכה אצל פיבק צוברות תאוצה, ואני מרגישה כמו עשויה מכמה ישויות -

1. ישות אמנית, מנסה לעשות אמנות, לא ממש מכירה ביכולתי, מעת לעת כשרואה את הצילומים מודפסים מרגישה תחושה עמוקה כן משהו עשיתי בחודשים האחרונים האלו, יש יצירה יפה וחכמה ומובילה למקום אחר.

כלומר לקחתי מקום אחד והבאתי אותו לחלל אחר של קיום ומחשבה.

2. ישות הנתונה למצבה של אחותי הגדולה, ומחשבותיי הרבה עימה, ויש בי משהו שלם שרוצה להיות לידה בימים אלו ואני אמנם אסע עוד יומיים ועל כך מרגישה שעושה בחוכמה רבה, שלמה ביותר.

3. ישות שהיא מלכת הישויות, והיא המנצחת על תזמורת הישויות היא זו ההולכת להינתח, היא גוררת אותי לתהומות פחד איומים, ולא תמיד מספיקה להרים את עצמי, הרבה מתבוססת בבוץ הרחמים העצמיים.

ועוד.

וזהו.

בין ערביים של פסטל רך על נייר

בדידויות

אני ממשיכה בספר של פיליפ רוט "נמזיס" וכמעט מסיימת.

מוזר לי וברור לי שבחר לכתוב את הספר בשם "נקמה" כי גם אני כל חיי מחפשת נקמה אך לא ברור לי במי?

אני יודעת על מה.

אני יודעת שאני שונאת את אלוהים ובשנאה שלי אני גם ממחישה את קיומו.

זה חורה לי בזבוז האנרגיה על שנאה והדגשת קיומו.

הוא כותב בצורה מופלאה על הבושה מהגוף לאחר ששותק, על איברים מעוותי צורה, כל כך חזק, העיוות שקרה לו, נושא אשמה. 

למה דווקא הגוף הזה בחר להיות מעוות?
הפגישה עם אי יכולת, אני יכולה להביט כולי תמיהה, קנאה, כמיהה במי המדלג על מדרגות ועוד בנעלי עקב.. זה כל רצוני לגלגול הבא.

הכאבים במקומות שונים בגפיים משגעים אותי.

הצוואר יושב כמו על גוף זר משגע אותי.

מצבה המתדרדר של חנה הורג אותי.

כמו כל העולם מתנכל לי.

החום עולה על גדותיו בארץ הקור והשלג

העצים הוריקו בעלים חדשים

ועצי העד מוסיפים קצוות חדשים

שישמחו להם.

אני מחפשת מילים, המילים נמלטות, את תמצאי, אומרים, אמרו, אני אומרת לעצמי.

הכלב שוכב על עדן החלון מקפל רגליו הקטנות תחתיו ומידי פעם זוקף אוזניים עם קצוות חומים ומסתכל לרחוב, הרחוב מסקרן אך לא מספיק מסקרן לכן מידי פעם אפשר לטמון את הראש בשמיכת הפיקה הקטנה שהיתה של עופר כשנולד, שלושה ילדים ושני כלבים עברו את השמיכה, מתחתיה ומעליה ומצדדיה.

לנכדים אין.

מיקוש טומן את ראשו זוקף את אוזניו פעולות מנוגדות ומשלימות.

אנו חיים כל הזמן על חבל אחד מחבר קצוות מנוגדים, פעילות מנוגדת ומשלימה.

תמיד אנו מרחפים בין ניגודיות מיציאה לעולם כאשר הפרדה מהחום והביטחון פוקחת בנו סקרנות אכזרית.

הפעלתנות שלי שוב הדרדרה לכלום.

תחושת תבוסתנות השתלטה עלי.

אני לא מצליחה לאסוף אינפורמציה באשר למה שאעשה.

לאחר שהעזתי ופניתי שוב למרפאה, ענו לי, משהו קצת סונט וכו' שלרופא אין זמן לחשוב ועוד ובכלל שאולי בעוד שלושה ימים יהיה לו זמן לחשוב ולומר לי ואז אולי יתקשר אולי יכתוב ואולי כלום.

ואני יודעת שעוד כמה ימים אני אתקשר או אכתוב ואולי יאמר משהו לפוגג את עצמו מחיי או שידחה זאת לעוד כמה ימים מחוסר זמן ומחוסר, ובכלל אני לא "בת יחידה" בחייו העסוקים.

גם מהרב איני שומעת דבר.
מה עושים במקרה כזה?
מתעלמים?
מתחבאים?

חושבים "הכל טוב"! ומוסיפים סימן קריאה!

על ניתוק ואיחוי

יום לא פשוט של כאבים מפוזרים ותחושות של נמנום בקצות האצבעות בעיקר בצד ימין.

קראתי הרבה מאמרים על פוסט פוליו וככל שהתופעות מתאימות עניין הצדדים מבלבל אותי בהחלט.

סימני השאלה שוב צפים ועולים ותופסים את מרחבי השבילים במוח.

אני תוהה כמה זמן אהיה בתחושה הזו ומה אומר פעם בעוד זמן איך חייתי בחוסר וודאות וזה היה קשה, ההסתכלות על זמן עבר די קשה, ותמיד מרגישה מוחמצת.

האם כל החיים יש תחושה של אכזבה???

או החמצה?

מה יותר גרוע אכזבה או החמצה? אולי הן שני הצדדים של חבל דק אחד?

העזתי וצלצלתי למרפאה של הנוירוכירורג, שאלתי אם נכתב פסק דין עבורי? מה הוא חושב? בינתיים הוא לא חושב, בינתיים עדיין לא עיין בחומר המתאסף, בינתיים אין קשר, אני מחפשת חוטי קשר ומרגישה שכל החוטים ברחו לי לחלוטין וניתקו.

עוד כמה ימים יתאחו אני יודעת.

                                                        

     מסע נרציסיסטי לתוך עצמי.

לאחר ההתרגשות

ההתרגשות של פתיחת התערוכה מתפוגגת.

ועתה לסידורים לתערוכה הבאה.

היום עם כאב ביד ועם תחושה משונה בזרוע, כואבת, פוחדת.

לפעמים אני חושבת כמה יותר קל להיות עסוק ומרוט ונתון לעבודה מאשר להיות בתוך המחשבות והפחדים.

אני קוראת את הספר של פיליפ רוט - "nemesis" - אלת הנקמה (ייונית), מגפת הפוליו בארה"ב.

מחזיר אותי לסיפורים הישנים ששמעתי בבית סביב הזמן שבו חליתי.

על הפחד של השכנים, על היות הבית מסומן ומנודה, ואני אימצתי לי בלי דעת את רעיון אלת הנקמה נמזיס, ומאז אני נוקמת ונוטרת ולא יכולה לסלוח על אי צדק הנעשה לי.

אני מתחברת שוב לזמן שסופר לי עליו, על התלקחות המחלה, החום הגבוה שבעקבותיו כשל הגוף ורפס, והיום הכאב ביד עושה שוב חזרה שלמה לכל התחושות הקשות.

אני רוצה לבכות אבל כרגיל לא יכולה, אני מרגישה שבכי היה עוזר לי להתחבר ולעבור הלאה, אבל אין.

אולי הצילום שהופיע בתערוכה הוא המתאים ביותר להדגיש את המילכוד שאני נתונה בו.

ועכשיו השאלה הגדולה שוב, post polio  או herniation עם פגיעה עצבית????

ואני מחכה לתשובות המומחים.

ומחכה

אני מחכה

אני מחכה

אני מחכה לגזר דין של אלו השולטים בחיי:

1. הרב, שיענה השבוע על שאלותיי המעשיות ויאיר את עיניי בהערותיו החכמות.

2. אולי גם הנוירו ידבר עמי השבוע ויפסוק לי דבר.

אני מניחה שאקשיב מאד מאד, דרך כל אפשרויות ההקשבה שבי ואעשה את אשר אחשוב לנכון.

ובעצם גם כאן יש בי משהו האומר לי לעשות את אי העשייה ולהמתין.

אחפש מקום ליוגה אני מבטיחה לעצמי ויודעת שלא אקיים.

וזה נועד לפיתוי - 

הזולת ועצמי מעצמי.

בתערוכה, ראיתי את צילומי תלויים בחלל הגדול של הספריה מעט מעצמי אני אומרת, מעט הולך לאיבוד ומעט מדגיש את עצמו בעירום מהישענות של רעיונות תלויים בחלל.

העובדה שהצילומים אינם נשענים על קיר אלא תלויים באוויר מדגיש את התלישות,  החלל העמוק שיש בהליך היצירה, למרות הצורך האינסופי ליצור תמיד מלווה בהחמצה מתמדת.

כלאתי את הפיתוי בתוך חלל אינסופי של שחור בכדי לנסות להדגיש את יופיו וגם את חוסר החופש שלו וגם את היותו כה מופשט.

"פיתוי"

היפרדות יכולה להיות קריעה ויכולה להיות צמיחה יכולה להיות גם וגם וגם.

אני משווה את זה כמו להיפרד ממצב אחד של הגוף ומעבר לשני.

הימים מתחלקים לשעות של יצירה של חלומות,  מחשבות, קריאה, תהיה - לפעמים סך הכל עולה על סך הפרטים או שהפרטים אולי משתלטים על הכלל.

געגועים לא הזכרתי.

התחושות המוזרות  בידיי עברו כולן לכפות הידיים למקום שבו מלטפים, אני תוהה האם יש להגביר את מינון הליטוף וכך יוטב לידיים.

היום שוב הראש מרגיש את מקומו על הצוואר ותוהה האם המיקום נכון?

טלפון עם אחותי שקיצה קרב, וימי הסבל שלה גודשים את עצמם, כל כך הרבה סבל גודש את החיים וקיצם.

הרבה מוות מקיף אותי בימים אלו.

בלילה הייתי הרבה פעמים כיושבת שבעה בבתים שונים.

צבעתי ציפורניי בסגול

11.05

צבעתי ציפורני ידיי, מתוך התבוננות בידיים אחר מה שיכולות לעשות ובמה מתקשות לעשות.

ש' נתן לי תרופה הומאפטית שזעזעה לי את המערכת.

והייתי כה ברורה לפניו, והרי מכאן יצא הדיוק כנראה. (לפחות כך אני מקווה).

ניקוי סבל מסך האדם הוא שכר עצום.

אני לא בחרתי להיות מרפאה בחרתי להיות אמנית לעסוק בבלתי נתפס ובבלתי ניתן לאחיזה, ממשות קיימת כל כך ונעלמה כל כך. (אמרת)

חוזרת לעניין הידיים -  

כיסיתי אותן בלק סגול כפי שכתבתי חשבתי שראוי לאלו החלשות לעטות צבע נאה שיטה את תשומת ליבי מהקושי אל הקלות של האסתטיקה הבוהקת בסגול.

לכבוד הצוואר, הידיים והרגליים כינסתי עצמי כאן בימים אלו.

המצב הוא: בצוואר שני דיסקים זזו, (פרצו) שולכים זיזי עצם לחוט השידרה, גם כאן הפרעה בזרימה הרמונית אולי ובעיקר נגיעה בעצבים הנותנים השלכות על הידיים בעיקר, אם כי גם רגלי הבעייתיות מאותתות לעתים.

היום מצבן של הידיים הולך ונחלש, באיטיות רבה אך מורגשת -

חוסר יכולת - לשאת דברים, להחזיק בתנוחה אחת לאורך זמן כאשר אין משענת, ההיתי רוצה שיידיי יהיו כחלקי גוף שאין זוכרים, כלומר כבאלו המוצפים בבריאות.

היום כאילו התחושות הלא נוחות של קווי כאב נעלמו.

בעיקר חיבור הראש לצוואר לא מורגש, זו ברכה.

המחשבה לנסות יוגה קלה משמחת אותי. עדיין אין מקום, אך יהיה אם אתמיד ברצון, אמצא.

נדבקה בי אופטימיות שעוד קצת מצבי יהיה טוב יותר והתקופה הידועה כקשה תעבור ממני.  והלאה.

האביב בעיצומו  ממחיש את הקיץ שבחוץ אני מרגישה כל כך הרבה שינוי.

אפילו משהו מוזר כמו התלבטות שעברתי אמש ידעתי שאני אחליט הכי נכון ונמנעתי מלשאול דעת אחר.

זה בטוח שינוי אני אומרת לעצמי.

הידיים

בידיים אני מרגישה כמו הזרקת כאבים, או חוטי כאב, עכשיו אני חשה בגב כף ידי הימנית כאב. 

חוסר הידיעה לקראת מה הולכת הוא קשה ומפחיד.

אני עוסקת בניקוי מחרדות, אומרת לעצמי שאין לפחד ממה שעדין לא קרה, מטילה עצמי לטכניקות של חשיבה אחרת.

השלכות הכאב והחולשה המורגשת נכנס בתוכי לאגף השיתוק! 

אני חיה באגף השיתוק מאז היותי בת שנה וחצי, אני לא הוגה מילה זו בקול רם, לכתוב אפשר אך לא להגות, זה כמו לחש המפיל לתהום ומשם לא יוצאים ושם קיים חושך.

תיאור חיי: כילדה פוליו, כבוגרת אקוסטיק נאורומה ושיתוק בחצי פנים וכבוגרת בוגרת שוב התעמתות עם הליך מחליש, משתק (שוב אותה המילה).

האם זו כתיבה לשם חיפוש אחר אמפתיה? אולי, אך לא ממש, כתיבה לשם מציאת אחרים בעלי אותם פחדים, וניסיון הפריה הדדית במיגור פחדים.

אמנות המיגור, הייתי קוראת למערכת שהמצאתי להגנתי הפרטית.

לא פלא שלאחרונה אימצתי לי מחשבת wabi sabi כלומר אימוץ הלא מושלם, חוסר שלמות משוועת שוב כופה עצמה עלי ומטלטלת חיי, ועוטה עלי שמיכות טלאים שחורים, אולי אפשר לתאר זאת כחורים שחורים שואבים.

אני תוהה היכן נימת האופטימיות שהתה בי קודם, אני מבטיחה שהיא קיימת, אך גם לאופטימיות יש אותה תכונה חלקלקה שהיא נמצאת ואיננה לסירוגין תכופים ביותר, הבהוב שווא.

וברקע אמו שך צ' נמצאת בין העולם הזה והעולם הבא, מידי פעם כמו מרימה רגל ומנסה לפסוע לעבר האחר, ומיד מתחרטת ומשאיר את הסביבה בתמיהה מהולה בפחדים. ומחשבות כמה קשה המעבר ולפעמים כל כך .קל ומהיר וחטוף.

מוות חוטף ומוות מהסס.

ועוד:
 שינוי בדפוס יומי.

אני מסתגלת.

קצת יותר לבד.

החיים מזמנים החיים לוקחים והדקות מרדפות בשעות שמכות בימים, ואני חשה כעוברת בין לבין.

אמנות המקלט, המקלט כאמנות.

בין לבין השורות והמילים חוטי הכאב בידיים קיימים, מזכירים, שורש כף יד שמאל עקשני בחיזורו אחרי סימפתיה שלי רוצה אותי לעצמו, ובכאב עקשן וטורד מזכיר קיומו ומצהיר, אולי יום אחד פשוט אשתוק אשתתק???

אופטימיות, פסטל רך 70x50 ס"מ

האם זה יכול להביא דמעות לעיני מסורבות הבכי? 

אמנות הנגישות תלויה על מעקה בטוח.