אני מחכה
אני מחכה לגזר דין של אלו השולטים בחיי:
1. הרב, שיענה השבוע על שאלותיי המעשיות ויאיר את עיניי בהערותיו החכמות.
2. אולי גם הנוירו ידבר עמי השבוע ויפסוק לי דבר.
אני מניחה שאקשיב מאד מאד, דרך כל אפשרויות ההקשבה שבי ואעשה את אשר אחשוב לנכון.
ובעצם גם כאן יש בי משהו האומר לי לעשות את אי העשייה ולהמתין.
אחפש מקום ליוגה אני מבטיחה לעצמי ויודעת שלא אקיים.
וזה נועד לפיתוי -
הזולת ועצמי מעצמי.
בתערוכה, ראיתי את צילומי תלויים בחלל הגדול של הספריה מעט מעצמי אני אומרת, מעט הולך לאיבוד ומעט מדגיש את עצמו בעירום מהישענות של רעיונות תלויים בחלל.
העובדה שהצילומים אינם נשענים על קיר אלא תלויים באוויר מדגיש את התלישות, החלל העמוק שיש בהליך היצירה, למרות הצורך האינסופי ליצור תמיד מלווה בהחמצה מתמדת.
כלאתי את הפיתוי בתוך חלל אינסופי של שחור בכדי לנסות להדגיש את יופיו וגם את חוסר החופש שלו וגם את היותו כה מופשט.
"פיתוי"
היפרדות יכולה להיות קריעה ויכולה להיות צמיחה יכולה להיות גם וגם וגם.
אני משווה את זה כמו להיפרד ממצב אחד של הגוף ומעבר לשני.
הימים מתחלקים לשעות של יצירה של חלומות, מחשבות, קריאה, תהיה - לפעמים סך הכל עולה על סך הפרטים או שהפרטים אולי משתלטים על הכלל.
געגועים לא הזכרתי.
התחושות המוזרות בידיי עברו כולן לכפות הידיים למקום שבו מלטפים, אני תוהה האם יש להגביר את מינון הליטוף וכך יוטב לידיים.
היום שוב הראש מרגיש את מקומו על הצוואר ותוהה האם המיקום נכון?
טלפון עם אחותי שקיצה קרב, וימי הסבל שלה גודשים את עצמם, כל כך הרבה סבל גודש את החיים וקיצם.
הרבה מוות מקיף אותי בימים אלו.
בלילה הייתי הרבה פעמים כיושבת שבעה בבתים שונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה