בדידויות

אני ממשיכה בספר של פיליפ רוט "נמזיס" וכמעט מסיימת.

מוזר לי וברור לי שבחר לכתוב את הספר בשם "נקמה" כי גם אני כל חיי מחפשת נקמה אך לא ברור לי במי?

אני יודעת על מה.

אני יודעת שאני שונאת את אלוהים ובשנאה שלי אני גם ממחישה את קיומו.

זה חורה לי בזבוז האנרגיה על שנאה והדגשת קיומו.

הוא כותב בצורה מופלאה על הבושה מהגוף לאחר ששותק, על איברים מעוותי צורה, כל כך חזק, העיוות שקרה לו, נושא אשמה. 

למה דווקא הגוף הזה בחר להיות מעוות?
הפגישה עם אי יכולת, אני יכולה להביט כולי תמיהה, קנאה, כמיהה במי המדלג על מדרגות ועוד בנעלי עקב.. זה כל רצוני לגלגול הבא.

הכאבים במקומות שונים בגפיים משגעים אותי.

הצוואר יושב כמו על גוף זר משגע אותי.

מצבה המתדרדר של חנה הורג אותי.

כמו כל העולם מתנכל לי.

החום עולה על גדותיו בארץ הקור והשלג

העצים הוריקו בעלים חדשים

ועצי העד מוסיפים קצוות חדשים

שישמחו להם.

אני מחפשת מילים, המילים נמלטות, את תמצאי, אומרים, אמרו, אני אומרת לעצמי.

הכלב שוכב על עדן החלון מקפל רגליו הקטנות תחתיו ומידי פעם זוקף אוזניים עם קצוות חומים ומסתכל לרחוב, הרחוב מסקרן אך לא מספיק מסקרן לכן מידי פעם אפשר לטמון את הראש בשמיכת הפיקה הקטנה שהיתה של עופר כשנולד, שלושה ילדים ושני כלבים עברו את השמיכה, מתחתיה ומעליה ומצדדיה.

לנכדים אין.

מיקוש טומן את ראשו זוקף את אוזניו פעולות מנוגדות ומשלימות.

אנו חיים כל הזמן על חבל אחד מחבר קצוות מנוגדים, פעילות מנוגדת ומשלימה.

תמיד אנו מרחפים בין ניגודיות מיציאה לעולם כאשר הפרדה מהחום והביטחון פוקחת בנו סקרנות אכזרית.

הפעלתנות שלי שוב הדרדרה לכלום.

תחושת תבוסתנות השתלטה עלי.

אני לא מצליחה לאסוף אינפורמציה באשר למה שאעשה.

לאחר שהעזתי ופניתי שוב למרפאה, ענו לי, משהו קצת סונט וכו' שלרופא אין זמן לחשוב ועוד ובכלל שאולי בעוד שלושה ימים יהיה לו זמן לחשוב ולומר לי ואז אולי יתקשר אולי יכתוב ואולי כלום.

ואני יודעת שעוד כמה ימים אני אתקשר או אכתוב ואולי יאמר משהו לפוגג את עצמו מחיי או שידחה זאת לעוד כמה ימים מחוסר זמן ומחוסר, ובכלל אני לא "בת יחידה" בחייו העסוקים.

גם מהרב איני שומעת דבר.
מה עושים במקרה כזה?
מתעלמים?
מתחבאים?

חושבים "הכל טוב"! ומוסיפים סימן קריאה!