צבעתי ציפורניי בסגול

11.05

צבעתי ציפורני ידיי, מתוך התבוננות בידיים אחר מה שיכולות לעשות ובמה מתקשות לעשות.

ש' נתן לי תרופה הומאפטית שזעזעה לי את המערכת.

והייתי כה ברורה לפניו, והרי מכאן יצא הדיוק כנראה. (לפחות כך אני מקווה).

ניקוי סבל מסך האדם הוא שכר עצום.

אני לא בחרתי להיות מרפאה בחרתי להיות אמנית לעסוק בבלתי נתפס ובבלתי ניתן לאחיזה, ממשות קיימת כל כך ונעלמה כל כך. (אמרת)

חוזרת לעניין הידיים -  

כיסיתי אותן בלק סגול כפי שכתבתי חשבתי שראוי לאלו החלשות לעטות צבע נאה שיטה את תשומת ליבי מהקושי אל הקלות של האסתטיקה הבוהקת בסגול.

לכבוד הצוואר, הידיים והרגליים כינסתי עצמי כאן בימים אלו.

המצב הוא: בצוואר שני דיסקים זזו, (פרצו) שולכים זיזי עצם לחוט השידרה, גם כאן הפרעה בזרימה הרמונית אולי ובעיקר נגיעה בעצבים הנותנים השלכות על הידיים בעיקר, אם כי גם רגלי הבעייתיות מאותתות לעתים.

היום מצבן של הידיים הולך ונחלש, באיטיות רבה אך מורגשת -

חוסר יכולת - לשאת דברים, להחזיק בתנוחה אחת לאורך זמן כאשר אין משענת, ההיתי רוצה שיידיי יהיו כחלקי גוף שאין זוכרים, כלומר כבאלו המוצפים בבריאות.

היום כאילו התחושות הלא נוחות של קווי כאב נעלמו.

בעיקר חיבור הראש לצוואר לא מורגש, זו ברכה.

המחשבה לנסות יוגה קלה משמחת אותי. עדיין אין מקום, אך יהיה אם אתמיד ברצון, אמצא.

נדבקה בי אופטימיות שעוד קצת מצבי יהיה טוב יותר והתקופה הידועה כקשה תעבור ממני.  והלאה.

האביב בעיצומו  ממחיש את הקיץ שבחוץ אני מרגישה כל כך הרבה שינוי.

אפילו משהו מוזר כמו התלבטות שעברתי אמש ידעתי שאני אחליט הכי נכון ונמנעתי מלשאול דעת אחר.

זה בטוח שינוי אני אומרת לעצמי.

הידיים

בידיים אני מרגישה כמו הזרקת כאבים, או חוטי כאב, עכשיו אני חשה בגב כף ידי הימנית כאב. 

חוסר הידיעה לקראת מה הולכת הוא קשה ומפחיד.

אני עוסקת בניקוי מחרדות, אומרת לעצמי שאין לפחד ממה שעדין לא קרה, מטילה עצמי לטכניקות של חשיבה אחרת.

השלכות הכאב והחולשה המורגשת נכנס בתוכי לאגף השיתוק! 

אני חיה באגף השיתוק מאז היותי בת שנה וחצי, אני לא הוגה מילה זו בקול רם, לכתוב אפשר אך לא להגות, זה כמו לחש המפיל לתהום ומשם לא יוצאים ושם קיים חושך.

תיאור חיי: כילדה פוליו, כבוגרת אקוסטיק נאורומה ושיתוק בחצי פנים וכבוגרת בוגרת שוב התעמתות עם הליך מחליש, משתק (שוב אותה המילה).

האם זו כתיבה לשם חיפוש אחר אמפתיה? אולי, אך לא ממש, כתיבה לשם מציאת אחרים בעלי אותם פחדים, וניסיון הפריה הדדית במיגור פחדים.

אמנות המיגור, הייתי קוראת למערכת שהמצאתי להגנתי הפרטית.

לא פלא שלאחרונה אימצתי לי מחשבת wabi sabi כלומר אימוץ הלא מושלם, חוסר שלמות משוועת שוב כופה עצמה עלי ומטלטלת חיי, ועוטה עלי שמיכות טלאים שחורים, אולי אפשר לתאר זאת כחורים שחורים שואבים.

אני תוהה היכן נימת האופטימיות שהתה בי קודם, אני מבטיחה שהיא קיימת, אך גם לאופטימיות יש אותה תכונה חלקלקה שהיא נמצאת ואיננה לסירוגין תכופים ביותר, הבהוב שווא.

וברקע אמו שך צ' נמצאת בין העולם הזה והעולם הבא, מידי פעם כמו מרימה רגל ומנסה לפסוע לעבר האחר, ומיד מתחרטת ומשאיר את הסביבה בתמיהה מהולה בפחדים. ומחשבות כמה קשה המעבר ולפעמים כל כך .קל ומהיר וחטוף.

מוות חוטף ומוות מהסס.

ועוד:
 שינוי בדפוס יומי.

אני מסתגלת.

קצת יותר לבד.

החיים מזמנים החיים לוקחים והדקות מרדפות בשעות שמכות בימים, ואני חשה כעוברת בין לבין.

אמנות המקלט, המקלט כאמנות.

בין לבין השורות והמילים חוטי הכאב בידיים קיימים, מזכירים, שורש כף יד שמאל עקשני בחיזורו אחרי סימפתיה שלי רוצה אותי לעצמו, ובכאב עקשן וטורד מזכיר קיומו ומצהיר, אולי יום אחד פשוט אשתוק אשתתק???

אופטימיות, פסטל רך 70x50 ס"מ

האם זה יכול להביא דמעות לעיני מסורבות הבכי? 

אמנות הנגישות תלויה על מעקה בטוח.